Posted on

בית ספר

“אתה תלמיד טוב במה שמעניין אותך ו/או כאשר מורה הוא אישיות משיכמו/ה “ומעלה ומצליח לעניין אותך

כותב המאמר – הדי אור

ביום רביעי הקרוב מתחילה שנת הלימודים. בשנה היחידה שהיא לא צריכה, לדעתי להיפתח במועדה, היא נפתחת. אני כמעט לא זוכר שנה שבו לא היתה שביתה בתחילת שנת הלימודים מסיבות שונות שרובם ככולם היו בנושא כספים (ולא שלא מגיע למקצוע ההוראה תשלום הוגן אבל בהחלט, ושוב לדעתי, לא לכל המורים !!!).

ואתחיל בווידוי אישי. אני ממש חייב להתוודות. כל שנה בתחילת השנה הבטחתי לעצמי כי השנה אני אתנהג כראוי. לא אפריע בשיעורים. אלמד ואעשה את כל השיעורים (בתיכון גם הבטחתי זאת אבל הפיתוי לצאת לשחק ובשיעור שהמורה מבקש שתקרא את התשובה אתה מקריא תשובה מראשך וכאילו קורא ממחברת ריקה חחח). הבטחתי כי אהיה תלמיד טוב וכו. הבטחות כידוע צריך לקיים אבל כנראה הבטחות שאתה מבטיח לעצמך ואף אחד לא יודע על ההבטחות הללו לא ממש חייבים לקיים ביחוד, וזה התברר לי רק שנים לאחר מכן, שיש לך הפרעות קשב וריכוז.

אתה תלמיד טוב במה שמעניין אותך ו/או כאשר מורה הוא אישיות משיכמו/ה ומעלה ומצליח לעניין אותך. כך התנהגתי שנה אחרי שנה וביחוד בבית ספר יסודי אני חושב שאימי ז”ל ביקרה בבית הספר יותר ממני. ישיבות הורים עבורי היו יום שחור כאשר הורי חזרו מהישיבות הללו. בהחלט אם יש בי צער הוא על כך שלא למדתי. התעודות שלי נראו כמו א.ק.ג בזמן התקף לב. חלק מהציונים, במקצועות שעיניינו אותי, היו מצויינים וחלק מהמקצועות שלא עיניינו אותי היו מתחת לכל ביקורת ונוסיף לזה שאני ממש לא מוכשר בשפות.

אוסף פריטים של בית הספר שברשותי. קלמרים, עפרונות, מחברות וגם חצי מחברת, עטיפות של מחברות קצת ספרים, קצת תמונות ועוד להנאתכם

קרדיט: הדי אור

Posted on

ים – נוסטלגיה

כותב המאמר – הדי אור

“בארץ הים נותן בדרך כלל פיתרון זול וזמין למרות הגזלן שצועק ” ארטיק קרטיב אסקימו לימון, כבר הולך מכאן….” ונשאר עוד רבע שעה

מה יש לכתוב על ים. יש המון. אפשר לכתוב על ההבדלים בין ים לימה (למרות שגם לים המלח אנחנו קוראים ים ולא ימה). אפשר לכתוב על כך שכדור הארץ מכוסה במים ביותר מ70%. אפשר לכתוב על הצמחיה הימית המיצרת אחוז גבוה של חמצן. אפשר לכתוב על הפיניקים על הוויקינגים, על ואסקו דה גאמה, וברור שאפשר לכתוב הרבה על קולומבוס. אפשר לכתוב על קרבות ימיים. וכן על צוללת דקר. אפשר לכתוב על דגי הים השונים והמשונים. בקיצור אפשר לכתוב בהרחבה על נושא ים. אבל……

הפעם לא אכתוב הרבה על הים. התמונות ידברו בעד עצמם. הים בארצות רבות משמש כמפלט לימי הקיץ החמים. אם זה במלונות על חוף הים או עם זה באוהל פרטי וכיסאות שהבאת מהבית או אפילו השכרת כיסא נח בים או רק הבאת מחצלת או מגבת ופרשת על החול. הים מרגיע, למעט במקומות בו מתעקשים לשחק במטקות לידך או כדורגל. בארץ הים נותן בדרך כלל פיתרון זול וזמין למרות הגזלן שצועק ” ארטיק קרטיב אסקימו לימון, כבר הולך מכאן….” ונשאר עוד רבע שעה.

כל התמונות נמצאו בשווקי הפישפשים בארץ והיו שייכים למשפחות רבות אשר לא חפצו בהם יותר וכך הם הגיעו אלי. בדרך כלל כתמונה אחת או שתיים למעט אלבום אחד שבו נמצאו מספר רב של תמונות על הים של ילדים אשר הגיעו לים עם תורמים לבית היתומים של דבורקין ברמת גן. רצ”ב קישור למאמר שכתבתי בנושא זה עם תמונות בנושא.

מקווה שתהנו מהתמונות ביחוד של המציל וגם מחוויית החסקה, שאני יכול להעיד אישית שזה היה תענוג לחתור בה בחופי תל אביב וכן סתם להימרח ולהישרף ביום קיצי כפי שתראו בתמונות אלו.

https://www.facebook.com/nostal/posts/1500738509959677/

קרדיט: הדי אור

Posted on

חברת “שמן”

בשנת 1919 ייסד את חברת “שמן” בלונדון יחד עם אחיו משה וגדליהו וילבושביץ ואליהו פאניסון

כתב ותיחקר: הדי אור

חברת “שמן” נסגרת לאחר כמאה שנות פעילות וזה מחייב התייחסות אספנית לנושא זה.

חברת “שמן” היא אחת החברות הראשונות של התעשייה בארץ ישראל וזכויות רבות לה.

בויקיפדיה אפשר לקרוא את גלגוליה ומעשיה ולא ארחיב יותר מדי כאן. בקצרה אכתוב כי בשנת 1903 הגיע לארץ נחום וילבושביץ (לימים – וילבוש) שעמד בראש הקבוצה של חובבי ציון ממינסק, כדי לבדוק את האפשרויות להקים מפעל בארץ ישראל. הם הקימו את בית החרושת “חדיד” שיצרה שימוש משני לשמן זית. לאחר מכן הקימו את בית חרושת “עתיד” ושתי החברות התאחדו ונרכש שטח על שפת הים בחיפה ובית החרושת נבנה מאבן מסותתת (לאחר מכן הפך למוזיאון תעשיית השמן). בעקבות קשיים כלכליים נסגר המפעל ב-1910 והמפעלים הוחכרו. נחום ארמן שהיה מנהל המפעל המשיך ביצור מצומצם של סבון עד שנת 1922.

נחום וילבוש לא נסוג מהרעיון הראשוני שלו, ובשנת 1919 ייסד את חברת “שמן” בלונדון יחד עם אחיו משה וגדליהו וילבושביץ ואליהו פאניסון. בשנת 1922 החלו נחום וגדליהו וילבושביץ להקים את בית החרושת “שמן” ליד בית החרושת “עתיד” ושילבו שיטות ייצור ומיכון מתקדמות בית החרושת נחנך בדצמבר 1924 על ידי הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל.

כאן בפוסט זה אני מביא את חברת “שמן” דרך המודעות שלהם. מודעות שפורסמו בעיתונות רובם לפני הקמת המדינה ועוצבו על ידי מיטב ובכירי המעצבים המאיירים של אותם השנים. הפעם בפוסט זה לא הבאתי פריטים, לא חפצים, לא גלויות, לא מחזיקי מפתחות, לא פלקטים וכו וגם לא עוד עשרות פריטים שיש לי. רק מודעות שונות.

מקווה שתהנו

קרדיט: הדי אור

Posted on

בית הבראה “ארזה” ע”ש שרה שמוקלר במוצא

בית ההבראה “ארזה” נקרא על שמה של שרה שמוקלר, אחות שעלתה ארצה בעליה השנייה והתנדבה לעלות ליסוד המעלה לטפל בחולים שנדבקו במלריה

כתב ותיחקר: הדי אור

בין האוספים העיקריים שלי נמצא גם אוסף בתי מלון בארץ ישראל ובתוכו גם בתי הבראה. והפעם החלטתי כי אכתוב על בית ההבראה “ארזה” ע”ש שרה שמוקלר במוצא. אני חייב להתוודות כי זה אחד המאמרים שהיה לי הכי קשה לכתוב. לא בגלל שלא היה לי ידע אלא כי היה לי יותר מדי ידע ולא ידעתי איך לקשור את כל האינפורמציה כמיקשה אחת למאמר זורם וקל לקריאה. מקווה שבסופו של דבר הצלחתי.

סיפורו של בית הבראה זה כולל את כל הרכיבים של הסיפור הציוני והישראלי: הרצל, עמדת בטון ממאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, שבע אחיות, בצלאל, ההסתדרות, חלוצי העלייה השנייה, הפלמ”ח, נטיעת עצים, יזמי נדל”ן ועוד.

בית הבראה לציבור הפועלים “ארזה” על שם שרה שמוקלר נמצא ליד המושבה מוצא על כביש שנקרא “שבע האחיות”, כנראה בגלל 7 הפיתולים החדים שבו. באחד מאותם סיבובים נבנה בית ההבראה “ארזה”, בשטח של מעל לחמישים דונם. המקום נקרא “ארזה” על שם ה”ארז” שנטע הרצל במקום בנובמבר 1898. לימים התברר כי זהו למעשה עץ ברוש שזכה לכינוי השגוי ‘ארז הרצל’. העץ נכרת ב-1915 על ידי הטורקים או על ידי ערבים מהסביבה. גדם העץ הועבר לבצלאל, ובוריס שץ המנהל אמר לתלמידיו שארז זה ישמש להנפת הדגל באוניברסיטה העברית בירושלים. לימים טופל גדם העץ והוחזר למקומו המקורי בתיבת זכוכית להגנתו. בהשראתו של הרצל ניטעו באותו מקום עצים נוספים על ידי כמה מנשיאי המדינה (הנשיאים יצחק בן צבי, זלמן שזר, אפרים קציר, יצחק נבון, וחיים הרצוג).

בשנת 1923 הוחל בבניית בית ההבראה “ארזה” לפועל העברי (כהגדרת ההסתדרות/קופת חולים: “בשביל הנחלשים מתנאי עבודה קשים וממחלות שונות”). את המבנה תכנן האדריכל י. ברלין. על מנת להרחיקו מהכביש ה”סואן” של אז נסלל כביש שיצא מאחד מהסיבובים של כביש שבע האחיות, נחצבו בורות מים וכן לאחר מאורעות תרצ”ו – תרצ”ט הוקמה עמדת בטון להגנת המקום. כן ניטעו יער אורנים בכל שטח בית ההבראה. על הבית המרכזי אותו עיצב כתב האדריכל ברלין: “ביקשתי לשוות לבניין אופי אינטימי ומכאן נבע סגנונו – לא  קלאסי טהור, כי אם קלאסי בתוספת נופך של מודרניות. ירושלים ובתי האבן שבה הניעו אותי לאצול על מבנה בית ההבראה אופי הדומה לבנייני ירושלים”. התוצאה הסופית היא בניין המזכיר בצורתו את הבית הלבן, וכך הוא נקרא על ידי רבים. הקומה הראשונה הושלמה בשנת 1924 וכללה 30 מיטות. שנים לאחר מכן הושלמה גם הקומה השנייה, ובכך הוכפלה כמות המיטות. למרות שבית ההבראה “ארזה” לא היה הראשון מבתי ההבראה בארץ ישראל הוא היה הראשון למבנים ייעודים ממין זה שהוקם בארץ.

בית ההבראה “ארזה” נקרא על שמה של שרה שמוקלר, אחות שעלתה ארצה בעליה השנייה והתנדבה לעלות ליסוד המעלה לטפל בחולים שנדבקו במלריה. בשנת 1918 נדבקה במחלה זו ונפטרה בשנת 1919. שרה שמוקלר הייתה חניכתו ובת זוגו של ברל כצנלסון, וניתן להניח כי היה לכך משקל בהחלטה להנציח את זכרה בקריאת המקום על שמה.

כדי להתארח בבית ההבראה נדרש אישור מקופת חולים. לכל חבר שבקשתו לשהייה בבית ההבראה אושרה נשלחה חוברת, ובה דברי הסבר והוראות בדבר כללי ההתנהגות במקום. האורחים נדרשו לשמור על השקט והניקיון, ונאסר עליהם לדבר עם האחרים על מחלתם!!! כן צורפה לחוברת גלויה המספרת על בית ההבראה ועל שרה שמוקלר שבית ההבראה נקרא על שמה. החבר נתבקש למלא על גבי הגלויה את כל פרטיו, כולל מחלות שסבל. רק עם קבלת גלויה זו, המבריא התקבל להבראה. בכך ניתנה האפשרות לפועלים, שעסקו בבנין הארץ ושבריאותם נתרופפה, להתארח במקום זה.

האירוח היה מענג ולווה בפעילות תרבותית ענפה. השוהים במקום זכו להרצאות מפיהם של  מרצים ידועים, ביניהם סופרים ומשוררים, וכן ממומחים בתחומם אשר שהו במקום ו”נוצלו”  להרצאות בפני חבריהם. בית ההבראה פעל בכל ימות השנה, כולל חגים והוגש בו ארוחות כשרות בלבד. המקום כולו שהיה נטוע בעצים סיפק ספסלי אירוח ברחבי בית הארחה וסיפק אווירה נעימה ושלווה. השמועות אומרות כי גם מנהיגים ערבים שהו במקום לאירוח איכותי. “ארזה” שימשה גם כמקום נופש למנהיגי תנועת העבודה. בנוסף כוונת המקום היתה גם להקים משק עזר שיספק את צרכי המקום בירקות ובביצים אבל משימה זו לא צלחה, והמצרכים נקנו מהקיבוצים בסביבה, בעיקר מקריית ענבים.

מסוף 1947 ועד תחילת 1948 הפעילות בבית ההבראה פחתה, וקופת חולים העמידה את שירותי המקום לטובת הפצועים מהקרבות באזור, ובכלל זה הפצועים מהשיירות שעלו לירושלים (אבי, יגאל בוטרימוביץ’, היה חייל בגדוד הרביעי של הפלמ”ח והיה בין מלווי השיירות, אך מאחר ולא נפצע בקרבות הוא לא זכה להתארח ב”ארזה”). כן שימש המקום כמחנה אימונים ללוחמים. פעילותה של “ארזה” כבית הבראה חודשה רק לאחר מלחמת העצמאות ולאחר שיפוץ המקום מפגעי המלחמה.

המקום היה זכור לטובה אצל המתארחים בו בזכות גובהו של המקום (כ-700 מטר מעל גובה פני הים) והנוף שנשקף ממנו לכיוון ירושלים. צל העצים, השקט, האויר הצח והמרחבים של המקום היקנו לו האווירה פסטורלית ומיוחדת במינה.

בתחילת שנות ה-90 נמכרה פינת נדל”ן קסומה זו ליזמים פרטים, והפכה להיות שכונה שבמרכזה נשאר עומד, לאחר ששופץ, “הבית הלבן”. הבנין המרכזי של בית ההבראה “ארזה” משמש כיום לפעילות ציבורית של השכונה. כידוע המאמרים שלי מלווים בפריטים מתוך אוספיי אבל כאן הוספתי את התמונה האחרונה שמראה את המקום כיום ונלקחה מהאינטרנט.

מקווה שנהניתם.

קרדיט: הדי אור

Posted on

סיגריות זה איכס

אוסף קופסאות סיגריות

.סיימנו שנה איכסה אז נתחיל במשהו איכסה. סיגריות. זה איכס. נכון אבל לא על זה מדובר.

“תחת השלטון העות’מני ששלט בפלשתינה עד 1919 נאסר לגדל טבק אלא באישור ממשלתי וקבלת רשיון מיוחד”

כותב המאמר: הדי אור

יש לי “לא אוסף” נחמד של קופסאות סיגריות, בחלקו שנוצר לפני הקמת המדינה ובחלקו אחרי. “לא אוסף” זה גדל מאוד לאט. הן מהבחינה שאין להשיג בשווקים והן מהבחינה שכאשר הם מגיעים לשווקים הם בודדים ובמחירים מופקעים.

בשבועות האחרונים למרות המצב שאני לא מגיע לשווקים ולא נפגש עם חברים ועם סוחרים הצלחתי להגדיל את אוסף הסיגריות שלי. אומנם רובם הגדול מישראל ולא מפלשטינה אבל בהחלט חלקם הסבו לי שימחה רבה. חלק הם קופסאות מלאות. חלקם ריקות וחלקם היא רק חזית הקופסה. הוספתי לתמונות מספר קופסאות שיש לי כבר מהעבר. פשוט נעים להיזכר בקופסאות אלו ובמבחר העצום שהיה קיים אז. והשמות של הסיגריות הם מרניני לב.

ונחזור להתחלה. גידול הטבק בארץ היה לא מהסיבה שרצו שנעשן והרבה. פשוט תעשיית הטבק הייתה תעשייה חקלאית (כמו גידול הענבים, הכותנה ושאר ירקות). תחת השלטון העות’מני ששלט בפלשתינה עד 1919 נאסר לגדל טבק אלא באישור ממשלתי וקבלת רישיון מיוחד. בעקבות כך כמות המגדלים (החקלאיים) שגידלו טבק היו מספר מאוד מצומצם. בתקופת המנדט הבריטי בוטל החוק שמגביל את מספר המגדלים ושוק הטבק נכנס לתחרות ללא הגבלות. בעקבות כך מספר רב של חקלאים שתלו שיחי טבק. בעקבות גידול התוצרת גם כמו מספר מפעלים נוספים ליצור סיגריות וכל הענף קיבל תאוצה כולל במכונות ובתיעוש של המפעלים.

לא אכתוב על היצרנים (מספרו, בזרנו, דובק ועוד) וגם לא על שמות הסיגריות (שהיו מדהימים לדוגמה התקווה, דגל, ספורט, מרתון, לאומי ועוד), אשר שווים לא רק מאמר אלא ספר מקיף על הנושא (לא אני אבל אני יודע מי), אלא רק אעלה תמונות של חלק מהקופסאות (שחלקם זה רק חזיתות של קופסאות) שחלקם מוצגות כאן בפעם הראשונה אצלי וחלקם יוצאות שוב לאויר העולם.

להנאתכם ובאמת ששנת 2021 תיהיה טובה יותר ובריאה יותר מהשנה האיכסה הקודמת שהיתה לנו

קרדיט: הדי אור

Posted on

נעלי פיל וטיפוס על האוורסט

נעלי פיל

“בעל החנות היה מביא מספר קופסאות נעלים פותח אותם מוציא את הנעל החדשה העטופה בניר שחס וחלילה לא תינזק בקופסה, בתוך הנעל היתה תחוב נייר עיתון על מנת שצורת הנעל לא תיפגע”

כותב המאמר: הדי אור

כידוע אני אספן “ישראליינה”. אני לא אוסף נעלים אבל אני כן אוסף גרפיקה ארץ ישראלית וישראלית. והפעם בקצרה ובלי הרבה תמונות לפניכם מאמר קצר על נעלי פיל. אומנם יש לי מודעות ועוד אבל הפעם ברצוני להראות את הפרוספקט משנות השישים של נעלי פיל, וכן את דף הפירסום שלהם שמצד אחד הלוגו והכתובת ומצידו השני ציור של תבנית מדידה לקביעת מספר הנעלים של הילד.

הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

בתל אביב משנות השלושים עד שנות השבעים חנות נעלי פיל היו שם דבר ומשכו את הילדים אליה. לא בגלל שהילדים ידעו איכות מהו ו/או מחיר זול אלא מפאת שהילד קיבל בלון או מתנה קטנה אחרת (יו-יו או משהו בדומה). קניות נעלים נעשו בעיקר פעמים בשנה לקראת הפסח ולקראת השנה החדשה. ההורים היו בודקים היכן הזול והטוב ביותר ואנו כילדים לחצנו על הקניה בחנות הפיל בעקבות הבלון.

נעלי פיל
הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

החנות המדוברת והפופולרית היתה ברחוב אלנבי 62 פנת נחלת בנימין, קינג גורג, שוק הכרמל, שנקין כיכר מגן דוד. חלון הראווה  שלה היה עגול ובתוכה היה מבחר ענק של קופסאות נעלים ונעלים שהוצגו בחלון הראווה. הנעלים בשנים ההם (שנות הארבעים והחמישים ואולי קצת אחרי זה אפילו) היו מיועדות לשימוש חוזר כלומר יכלו לעבור רגל לרגל לבן משפחה נוסף או להיקטם בקצוות ולשמש לאותו ילד שכף רגלו גדלה להמשיך לנעול את אותה הנעל ושהאצבעות רגליו יבצבצו בחזית הנעל. ברור שזה חייב אותנו הילדים להשגיח על הנעל לאורך כל התקופה שנעלנו אותה.

כל תהליך המדידה היה באווירת קדושה. בעל החנות היה מביא מספר קופסאות נעלים פותח אותם מוציא את הנעל החדשה העטופה בניר שחס וחלילה לא תינזק בקופסה, בתוך הנעל היתה תחוב נייר עיתון על מנת שצורת הנעל לא תיפגע. האם היתה לוחצת על קצה הנעל על מנת לנסות לאתר ולהרגיש עד היכן אצבעות הרגל מגיעות ולפי זה החליטו מהי המידה של הנעל הרצויה. ברור שחייבים לקנות נעל גדולה יותר על מנת שכף הרגל שתגדל עדין הנעל תיהיה טובה. צריך להסתובב בחנות על השטיח על מנת לראות אם הנעל מתאימה, יושבת טוב, נוחה ויפה. ברור שבוחנים בקפידה מול המראה כיצד היא נראית על הרגל. לי תמיד היא נראתה על הרגל בדיוק כפי שהיא נראתה בקופסה אבל מה אני הילד הקטן יכול לדעת על איך הנעל נראית.

היציאה מהחנות היתה עם גאווה גדולה. קופסת הנעלים החדשות ביד אחת ובלון שמתנפנף בגאווה ביד השניה. באותם הרגעים הילד בלי שידע זאת, הרגיש כאילו הוא טיפס על האוורסט.

מקווה שנהנתם

כותב המאמר: הדי אור